ההפרעות של העולם הדיגיטלי התפחתו למימדים מפלצתיים, ועכשיו המוח שלכם תפוס בציוצים חמודים, סטוטוסים וברינגטונים. אבל עכשיו סוף השבוע. אולי הגיע הזמן לבלות כמה ימים בלי הפרעות? תנסו. אולי זה יעשה לכם טוב (יהונתן זילבר, Ynet).
רק לפני יומיים חשבתי לעצמי שאני חייבת קצת חופש ושקט, ומהי הדרך היעילה בותר לעשות זאת (מלבד נופש באיים הקריבים....) לנתק את כל המכשירים הדיגיטלים ובעיקר להפרד מהטלפון הסלולרי. בהתחלה הרעיון והמחשבה על כך "שאשכח" את הסלולרי בבית קצת הבהילה אותי, אך לאחר קריאת הכתבה אני חושבת שאכן החופש היעיל ביותר זה להתנתק ל - 24 שעות מהעולם הדיגיטאלי.
דמיינו: ערב מוקדם על המרפסת הביתית. תנועת המכוניות למטה שככה ושקט נעים משתלט על השכונה. ביד אחת אתם אוחזים ברפיון נעים בחצי כוס תה; ביד השניה, אולי, ספר טוב, או עיתון הערב. ילדים משחקים בסך והשכונה ריקה מרעש, מאורות טלוויזיה מרצדים, מטרטורי טרוטונים ורינגטונים. הערב משתרע לפניכם כיחידה אחידה של שקט ושלווה.
אחלה פנטזיה, מה? אתם יכולים לפקוח את העיניים. רגע, הן כבר פקוחות. עכשיו תסתכלו מסביבכם:
עוד חמישה אתרים פתוחים בדפדפן שלכם. על השולחן או בכיס שלכם יש טלפון, שמפריע לכם עכשיו ובדרך כלל עם הרינגטון החדש והחמוד של הדרדסים שהורדתם. עכשיו תבדקו מה קרה בשישית השעה האחרונה בפייסבוק. מישהו כתב לכם משהו מצחיק בטוויטר, נחמד. זה לינק לסרטון ביוטיוב. תבדקו אותו. עכשיו קיבלתם מייל ממישהו מהעבודה. תענו, תענו. מישהו מתקשר עוד פעם. תענו, תענו. אם הוא לא מאוד מעניין אפשר לבדוק עוד פעם פייסבוק בזמן השיחה.
חזרתם? ככה נראה בדיוק מהלך היום של המוכרים לעולם הדיגיטאלי.
הפואנטה היא שכבר מזמן לא ביליתם שעה או שלוש בלי הסחות דעת. לא ביליתם ערב שקט בתוך ספר. אתם לא באמת זוכרים איך זה לנהל שיחה של שעות בלי לתהות, בזמן שהיא מספרת על הבוקר שלה, מה שלום תיבת הדואר שלכם. תחשבו על זה: הצורך הבלתי פוסק הזה בגירויים, במענה בלתי פוסק על פניות מטופשות יותר ויותר, זה חייב לעשות משהו למוח שלנו. החיים האלו שתמיד יש בהם איזה משהו שמלחיץ אותנו להגיב, לעשות, לצרוך; החוסר ברגעים של ריכוז עמוק. זה בהכרח יהפוך אתכם לחבורה של אימבצילים אטומים ומרוחקים רגשית, שלא מכירים שום נושא לעומק ואין להם אף מחשבה משל עצמם. אך משוכנעת שאתם מבינים גם את ערכה של השלווה האבודה שלנו.
יש מה לעשות. ובאופן פלאי, יש מה לעשות ממש עכשיו.
ליאו בבאוטה, מחברם של, בין השאר, הבלוג המצליח Zen Habits והספר המוצלח The Power of Less, כותב בספרו החדש, focus, שהצורך הזה בגירוי בלתי פוסק הוא התמכרות – והיא דומה להתמכרות לסיגריות, לסמים, לאוכל מוקרם. הלחיצה על כפתור ה-Send/Receive – או הצליל המבשר על סמס חדש – משחררים במוח שלנו אנדרופינים, תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שאנחנו מגלים שההרגל הזה לא טוב לנו ושאנחנו מגזימים בו אנחנו כבר מכורים לקליקים. מההתמכרות הזו לא צריך להגמל לגמרי. אפשר לבלום אותה עם כמה ימי התנתקות. למשל, סוף השבוע. זה שחל ממש עכשיו.
הנה כמה טיפים פרקטיים שיעזרו לכם להשיג קצת שלווה.
הראשון: כבו עכשיו את מכשירי התקשורת שלכם והזכרו בהם רק מחרתיים. בהתחלה, עצם הרעיון של כל אותן הודעות פייסבוק, כל המיילים והסמסים המצטברים אחד לאחד בתיבותיהם יוציאו אתכם מדעתכם. אבל אז, מובטחת שלווה שלא הכרתם הרבה זמן תמחק את כל זה. לעצמים בעולם הממשי תהיה נוכחות ונפח שלא היו להם קודם. למיץ יהיה טעם של מיץ, ולסנדוויץ' – טעם של סנדוויץ'.
השני: צמצמו - אם קשה לכם להתנתק לגמרי מהעולם המקוון, בחרו מה באמת חשוב לכם ובדקו רק אותו.
השלישי: הגדילו את מרווחי הזמן - אל תוותרו על העולם הדיגיטלי, אבל דגמו אותו באינטרוולים ארוכים יותר. אל תבדקו מה קורה באינטרנט כל הזמן. בדקו, נגיד, פעם בשעה. אחרי זה נסו להרחיב את הרווחים ובדקו כל שעתיים. פעם בבוקר ופעם בצהריים. תגלו שאתם צריכים את המייל שלכם פחות ופחות. ואף חשוב מכך – ידעו את כל חבריכם שאתם עונים להודעות מייל קצת באיחור ולא מיד. (הטיפ הזה שייך לידידינו לאו בבאוטה, מאותו ספר מצוין, focus).
הרביעי: צאו - מפתיע כמה קל להתנתק מהעולם האינטרנטי כשעושים דברים בעולם האמיתי. סוף השבוע הוא זמן טוב לטייל.
הכתבה הזו אכן מחזקת את מחשבותי ונראה לי שיוצאת לסוף-שבוע רגוע וממליצה גם לכם לקחת מעט חופש...
רק לפני יומיים חשבתי לעצמי שאני חייבת קצת חופש ושקט, ומהי הדרך היעילה בותר לעשות זאת (מלבד נופש באיים הקריבים....) לנתק את כל המכשירים הדיגיטלים ובעיקר להפרד מהטלפון הסלולרי. בהתחלה הרעיון והמחשבה על כך "שאשכח" את הסלולרי בבית קצת הבהילה אותי, אך לאחר קריאת הכתבה אני חושבת שאכן החופש היעיל ביותר זה להתנתק ל - 24 שעות מהעולם הדיגיטאלי.
דמיינו: ערב מוקדם על המרפסת הביתית. תנועת המכוניות למטה שככה ושקט נעים משתלט על השכונה. ביד אחת אתם אוחזים ברפיון נעים בחצי כוס תה; ביד השניה, אולי, ספר טוב, או עיתון הערב. ילדים משחקים בסך והשכונה ריקה מרעש, מאורות טלוויזיה מרצדים, מטרטורי טרוטונים ורינגטונים. הערב משתרע לפניכם כיחידה אחידה של שקט ושלווה.
אחלה פנטזיה, מה? אתם יכולים לפקוח את העיניים. רגע, הן כבר פקוחות. עכשיו תסתכלו מסביבכם:
עוד חמישה אתרים פתוחים בדפדפן שלכם. על השולחן או בכיס שלכם יש טלפון, שמפריע לכם עכשיו ובדרך כלל עם הרינגטון החדש והחמוד של הדרדסים שהורדתם. עכשיו תבדקו מה קרה בשישית השעה האחרונה בפייסבוק. מישהו כתב לכם משהו מצחיק בטוויטר, נחמד. זה לינק לסרטון ביוטיוב. תבדקו אותו. עכשיו קיבלתם מייל ממישהו מהעבודה. תענו, תענו. מישהו מתקשר עוד פעם. תענו, תענו. אם הוא לא מאוד מעניין אפשר לבדוק עוד פעם פייסבוק בזמן השיחה.
חזרתם? ככה נראה בדיוק מהלך היום של המוכרים לעולם הדיגיטאלי.
הפואנטה היא שכבר מזמן לא ביליתם שעה או שלוש בלי הסחות דעת. לא ביליתם ערב שקט בתוך ספר. אתם לא באמת זוכרים איך זה לנהל שיחה של שעות בלי לתהות, בזמן שהיא מספרת על הבוקר שלה, מה שלום תיבת הדואר שלכם. תחשבו על זה: הצורך הבלתי פוסק הזה בגירויים, במענה בלתי פוסק על פניות מטופשות יותר ויותר, זה חייב לעשות משהו למוח שלנו. החיים האלו שתמיד יש בהם איזה משהו שמלחיץ אותנו להגיב, לעשות, לצרוך; החוסר ברגעים של ריכוז עמוק. זה בהכרח יהפוך אתכם לחבורה של אימבצילים אטומים ומרוחקים רגשית, שלא מכירים שום נושא לעומק ואין להם אף מחשבה משל עצמם. אך משוכנעת שאתם מבינים גם את ערכה של השלווה האבודה שלנו.
יש מה לעשות. ובאופן פלאי, יש מה לעשות ממש עכשיו.
ליאו בבאוטה, מחברם של, בין השאר, הבלוג המצליח Zen Habits והספר המוצלח The Power of Less, כותב בספרו החדש, focus, שהצורך הזה בגירוי בלתי פוסק הוא התמכרות – והיא דומה להתמכרות לסיגריות, לסמים, לאוכל מוקרם. הלחיצה על כפתור ה-Send/Receive – או הצליל המבשר על סמס חדש – משחררים במוח שלנו אנדרופינים, תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שאנחנו מגלים שההרגל הזה לא טוב לנו ושאנחנו מגזימים בו אנחנו כבר מכורים לקליקים. מההתמכרות הזו לא צריך להגמל לגמרי. אפשר לבלום אותה עם כמה ימי התנתקות. למשל, סוף השבוע. זה שחל ממש עכשיו.
הנה כמה טיפים פרקטיים שיעזרו לכם להשיג קצת שלווה.
הראשון: כבו עכשיו את מכשירי התקשורת שלכם והזכרו בהם רק מחרתיים. בהתחלה, עצם הרעיון של כל אותן הודעות פייסבוק, כל המיילים והסמסים המצטברים אחד לאחד בתיבותיהם יוציאו אתכם מדעתכם. אבל אז, מובטחת שלווה שלא הכרתם הרבה זמן תמחק את כל זה. לעצמים בעולם הממשי תהיה נוכחות ונפח שלא היו להם קודם. למיץ יהיה טעם של מיץ, ולסנדוויץ' – טעם של סנדוויץ'.
השני: צמצמו - אם קשה לכם להתנתק לגמרי מהעולם המקוון, בחרו מה באמת חשוב לכם ובדקו רק אותו.
השלישי: הגדילו את מרווחי הזמן - אל תוותרו על העולם הדיגיטלי, אבל דגמו אותו באינטרוולים ארוכים יותר. אל תבדקו מה קורה באינטרנט כל הזמן. בדקו, נגיד, פעם בשעה. אחרי זה נסו להרחיב את הרווחים ובדקו כל שעתיים. פעם בבוקר ופעם בצהריים. תגלו שאתם צריכים את המייל שלכם פחות ופחות. ואף חשוב מכך – ידעו את כל חבריכם שאתם עונים להודעות מייל קצת באיחור ולא מיד. (הטיפ הזה שייך לידידינו לאו בבאוטה, מאותו ספר מצוין, focus).
הרביעי: צאו - מפתיע כמה קל להתנתק מהעולם האינטרנטי כשעושים דברים בעולם האמיתי. סוף השבוע הוא זמן טוב לטייל.
הכתבה הזו אכן מחזקת את מחשבותי ונראה לי שיוצאת לסוף-שבוע רגוע וממליצה גם לכם לקחת מעט חופש...
כל כלי הוא חיובי,השאלה היא כיצד וכמה משתמשים בו בכדי שלא יהפוך לשלילי.
השבמחקבמשפט פתיחה זה לתגובתי מביע אני את הסכמתי העקרונית למובא במאמרך,ובכדי לחדד זאת אסביר היטב את כוונתי במשפט הראשון.
כשם שאדם הצמא ממלא מים אל הכוס על מנת לשתות מבצע דבר חיובי לטובת צימאונו,כך אנו בשימוש באמצעים הטכנולוגים מקדמים את שיטות הלימוד היכולות,רמת הקשב,רמת הרצון וכ,כמו כן באופן אישי בשימוש בסלולר,במייל ועוד .מאידך כאשר האדם הצמא ימלא ללא הבחנה את הכוס גם לאחר שהוא מלא וישפוך פי כמה מהמים שהיו בתוך הבקבוק אל הארץ,המעשה החיובי ייהפך לשלילי,כך כאשר השימוש לא יהיה מווסת כפי שהעלית בצורה נרחבת בכתיבתך הוא יהפוך לשלילי.
תודה על הרחבת הפרספקטיבה בנושא.
טלי,
השבמחקהדברים שאמרת במאמרך נכונים כל כך.
אנחנו החיים בסביבה הוירטואלית המשתנה ומתעדכנת כל הזמן, שוכחים לרגע שיש גם עולם אמיתי בחוץ. אני מסכימה עם ההמלצה העקרונית להתנתק מהכל לרגע ולהתחבר לדבר האמיתי. שווה לעשות את זה אחת לתקופה, ובכלל שווה להפחית את השימוש האינטנסיבי במכשירים כל הזמן. אסור לשכוח שכמו שאמיר אמר, ברגע שמשהו הופך לשלילי, צריך לעצור ולחשוב איך מכניסים את הדברים חזרה לפרופורציה.
השכלתי.
גל.